ורור נ' ורור הרכבות בע"מ ואח'

פסק דין

הנתבעות עתרו לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש מקום לקבל את טענת הנתבעות.

זהו "גלגולה" השלישי של תביעת נזקי גוף אשר הוגשה ע"י התובע כנגד הנתבעות.

התובע נפגע לטענתו בתאונה מיום 28.6.01 (להלן: "התאונה") עת עבד בשירות מעסיקתו הנתבעת 1, אשר בוטחה ע"י הנתבעת 2.

ביום 12.3.08 הגיש התובע תביעה בגין התאונה – ת.א. 4522/08 (להלן: "התביעה הראשונה"). התביעה הראשונה התנהלה בפני כב' השופט ש' שר במשך למעלה משלוש שנים.

ביום 15.6.11, לאחר חקירת התובע, הורה בית המשפט, לבקשת התובע ובהסכמת הנתבעות, על מחיקת התביעה הראשונה.

ביום 6.9.11 הגיש התובע תביעה שניה בגין התאונה – ת.א. 10139-09-11 (להלן: "התביעה השניה"). התביעה השניה התנהלה בפני כב' השופטת מ' צור במשך למעלה משנה.

ביום 28.10.12 ניתנה במסגרת התביעה השניה החלטה בדבר הגשת תצהירי עדות ראשית תוך 30 יום, וצויין כי במידה ולא יוגשו תוך 30 יום – תימחק התביעה.

ביום 4.12.12 ניתן פסק דין אשר הורה על מחיקת התביעה השניה משלא הוגשו התצהירים תוך 30 יום.

ביום 23.1.13 הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין אשר הורה על מחיקת התביעה השניה. הבקשה הוגשה בהסכמת ב"כ הנתבעות.

ביום 24.1.13 דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו "לא מצאתי בבקשה נימוק המצדיק ביטולו של פסק הדין".

ביום 10.3.13 הוגשה התביעה הנוכחית.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע כי במניין תקופת ההתיישנות לא יבוא פרק הזמן בו היתה תלויה ועומדת תובענה קודמת בגין אותה עילה.

הנתבעות עורכות חישוב של התקופות הרלבנטיות על מנת להמחיש כי התביעה התיישנה. הגם שדומני כי בחישוב נפלו טעויות אריתמטיות, ובנקודה אחת אף לא ניתן לקבל את החישוב מטעמי השתק (אליו אתייחס להלן), אני מקבל את גישת הנתבעות בנוגע לאופן בו יש לערוך את החישוב.

התביעה הראשונה הוגשה ביום 12.3.08, בגין התאונה מיום 28.6.01. כלומר, התביעה המקורית, הראשונה, כשלעצמה הוגשה בסמוך לתום תקופת ההתיישנות, בחלוף שש שנים, שמונה חודשים ו-16 ימים ממועד התאונה. במועד הגשת התביעה הראשונה נותרו אפוא 109 ימים עד לחלוף תקופת ההתיישנות.

התביעה הראשונה נמחקה ביום 15.6.11 והתביעה השניה הוגשה ביום 6.9.11. כלומר, בפרק הזמן שבין מחיקת התביעה הראשונה והגשת התביעה השניה חלפו 83 ימים. במועד הגשת התביעה השניה נותרו אפוא 26 ימים עד לחלוף תקופת ההתיישנות.

התביעה השניה נמחקה ביום 4.12.12 והתביעה השלישית, הנוכחית, הוגשה ביום 10.3.13. כלומר, בפרק הזמן שבין מחיקת התביעה השניה והגשת התביעה השלישית חלפו 96 ימים, שהם הרבה יותר מאשר פרק הזמן של 26 ימים שנותרו עד לחלוף תקופת ההתיישנות בעת הגשת התביעה השניה, ומשכך, לכאורה, התביעה השלישית כבר התיישנה במועד בו הוגשה.

עם זאת, לטעמי, אין מקום להביא בחשבון את מלוא התקופה שחלפה בין מחיקת התביעה השניה ועד להגשת התביעה השלישית, לצרכי חישוב ההתיישנות. הטעם לדבר נעוץ בכך שהנתבעות נתנו תחילה את הסכמתן לביטול פסק הדין מיום 4.12.12 אשר הורה על מחיקת התביעה השניה, וביום 23.1.13 הגיש התובע בקשה מוסכמת לביטול פסק הדין.

אף שככלל בחינת סוגיית ההתיישנות נעשית באופן יובשני ואריתמטי, הרי שלעתים שיקולים של תום לב או השתק מחייבים אי-הכללת תקופות מסויימות בחישוב ההתיישנות. בענייננו, יש לקבוע כי הנתבעות מושתקות מהעלאת טענה לפיה יש להביא בחישוב ההתיישנות את פרק הזמן שבין 4.12.12, מועד פסק הדין אשר הורה על מחיקת התביעה השניה, לבין 24.1.13, המועד בו נדחתה הבקשה המוסכמת לביטול פסק הדין.